במקרה שאירע בנחל ציחור, כאשר ארבעה מטיילים, שירדו עם הג'יפ שלהם לתחום שמורת הטבע ופגעו בצומח במקום, הפקח היה במקום ואף נתן קנס. אותם ארבעה מטיילים קיוו שבית המשפט יתחשב בהם, אך שופטת בית המשפט באשקלון לא רק שלא התחשבה, אלא גם הגדילה את הקנס שקיבלו.

על פי כתב האישום שהוגש נגד הארבעה, לאחר שביקשו להישפט, הם נכנסו ברכב לתחום שמורת הטבע "הנחלים הגדולים" בתוואי נחל ציחור ושהו במקום עד למחרת, וזאת בניגוד לשילוט במקום. כמו כן באותו זמן ירדו עם הרכב מהשביל המסומן, המיועד לנסיעת רכבי 4X4 בשמורה, ונסעו בתוך ערוץ הנחל כשהם משאירים אחריהם "קוליסים" – מונח בעברית מדוברת שמשמעו – חריצי צמיגים על גבי האדמה – שפגעו בצומח במקום. בהמשך, הקימו שני אוהלים ללינת לילה בתוך תחום השמורה, במקום שאיננו מיועד לכך ובניגוד לשילוט ובגין כך יוחסו לנאשמים העבירות הבאות: איסור הליכה והמצאות מחוץ לשבילים מסומנים, איסור שהייה בשמורה מעבר לשעות המותרות, פגיעה בשמורת טבע, חניה בתחום השמורה ואי ציות להוראות.

בדיון שהתקיים אמרו הארבעה כי קיבלו קנסות גבוהים בנפרד, אף ששהו כולם בכלי רכב אחד. נמסר, כי באותו מועד הגיעו אל המקום כדי לצפות בנחל לאחר השיטפון. כשנכנסו היה אור. בשל הסחף לאחר השיטפון התקשו לנהוג בשטח ולנווט בו, נתקעו מספר פעמים בגלל הבוץ כשניסו לצאת החוצה, איבדו את השביל ולא היתה קליטה סלולארית. לכן החליטו להישאר במקום למשך הלילה. בבוקר ראה אותם הפקח. כן נמסר, שלא הקימו אוהלים במקום.

15מנגד התביעה עתרה להטיל על כל אחד מהנאשמים כפל הקנס המקורי והתחייבות משמעותית. נטען, כי הקנס המקורי עמד על 2,130 שקלים והוא מהווה סכום מופחת אל מול מעשי הנאשמים שכן בדו"ח המקורי יוחסו לנאשמים שתי עבירות בלבד, מבין מכלול העבירות שעברו. עוד נטען, כי מדובר במי שביקשו להישפט, וניהלו משפט שלם, עמדו על הדברים עד תום ולא לקחו אחריות. מהראיות נלמד, כי הפקח לא שגה בהפעלת שיקול הדעת.

התובע גם אמר כי כל הנאשמים עברו את כל העבירות ולא רק כלי הרכב ולכן אין מקום להבחין בין המעורבים השונים לעניין גובה העונש. אף אחד מהם לא עשה דבר כדי למנוע את המעשה. נטען, כי הסטייה מהשביל היא שהובילה ליתר העבירות ולא היתה כל הצדקה לסטייה מהשביל.

בסיכומו של דבר השופטת ענת חולתא, השיתה על כל אחד מארבעת הנאשמים קנס בגובה הקנס האמיתי המקורי, ולא יותר מכך. של 3285 שקלים במקום הקנס בסך של 2130 שקלים שקיבלו בפועל. "העבירות בהן הורשעו הנאשמים מבטאות את הצורך בשמירה על שלומם ועל שלמותם של ערכי הטבע (חי, צומח ודומם), את חשיבות הנגשת ערכי הטבע לציבור כמשאב שכלל הציבור זכאי ליהנות ממנו, וכן את חשיבות השמירה על שלום הציבור ועל בטחונו", כתבה השופטת חולתא בהחלטתה והוסיפה: "כאמור, הותרת סימני הצמיגים בשטח הפתוח, ורמיסת צמחי מדבר הן פגיעות ניכרות לעין. הפגיעות שהן חשופות וגלויות לעיני המטיילים הבאים, פוגמות בהנאתם מהשהייה בשטח ובזכותם להנות מיפי השמורה ומערכי הטבע הבלתי פגומים והייחודיים לתוואי המדברי".

עו"ד זיו קורן, ממחלקת נזיקין וביטוח בפירמת עורכי הדין KR מתייחס להחלטה: "חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח – 1998 (להלן: "החוק") מגדיר שמורת טבע כשטח שבו נשמרים חי, צומח, דומם, קרקע, מערות, מים או נוף, שיש בהם ענין מדעי או חינוכי, מפני שינויים בלתי רצויים במראם, בהרכבם הביולוגי או במהלך התפתחותם התקין. החוק קובע את סמכויותיה של הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים, שהם בין היתר, לנהל, ולהחזיק, להפעיל ולטפח שמורות טבע וגנים לאומיים, וכן לשמר ולשקם את ערכי טבע בשמורות טבע. פעולה המהווה או העלולה להוות פגיעה בשמורת טבע או בגן לאומי הינה עבירה פלילית שדינה עונש מאסר או קנס כספי. בנוסף לחוק, תקנות שמורות הטבע (סדרים והתנהגות) התשל"ט 1970 (להלן: "התקנות"), קובעות כללים בנוגע לטיול בשמורת טבע, איסור פגיעה בחי, הצומח והדומם בשטח, איסור כניסה ושהייה בשמורה למעט בזמנים והמועדים שקבעה הרשות ופורסמו על שלט שהוצג בכניסה לשמורה, איסור הכנסת חומרים היכולים להשפיע על הצומח והחי בשמורה, איסור הכנסת רכב לשטח השמורה והחנייתו למעט במקומות מוסדרים לכך, איסור הבערת אש בשטח השמורה אלא במקומות שסומנו ויועדו לכך, איסור הליכה בשבילים אשר לא סומנו כשבילי הליכה להולכי רגל בשטח השמורה, ועוד חובות, והחשובה שבהם החובה על כל אדם הנמצא בשטח השמורה לציית להוראות פקח והוראות הדין."

מדובר בתביעה נזיקית בסכום של חצי מיליון שקלים אותה הגיש התובע כנגד הנתבעת, בעילה של סרבנות גט. בין השניים התנהלו ומתנהלים הליכים רבים, 12 במספר, מחציתם סגורים ומחציתם פתוחים. השניים בני זוג שהתחתנו ומנישואין אלו נולדו להם 3 ילדים, כיום כולם בגירים. הבעל עזב את הבית עוד בשנת 2012, ומשנה זו החלו הצדדים לנהל את תביעותיהם בבית משפט לענייני משפחה ובבית הדין הרבני. לאור סירוב הנתבעת לקיים איתו יחסי אישות, השפלתו, רמיסת כבודו, הגשת תלונות שווא נגדו ואיומים ברצח.

במסגרת הליכים בבית הדין הגישה האישה כבר בשנת 2012, תביעת שלום בית, וב-2014 הגיש התובע תביעת גירושין ושנה לאחר מכן ניתן פס"ד של ביה"ד הרבני המחייב את הצדדים להתגרש. האישה הגישה ערעור לביה"ד הרבני הגדול והוא נדחה. שנה לאחר מכן ב-2016 במועד שנקבע לסידור גט, התרחש בין הצדדים בביה"ד אירוע שעל פרשנותו הם נחלקים. בגינו, ביה"ד הרבני, במקום לסדר הגט, שלח הצדדים להשיב שלום בית ליחסיהם והותיר את התיק פתוח חצי שנה.

הגבר בתגובה הגיש בקשה לביטול הפניה ליח"ס, בטענה כי הופעלו עליו לחצים להסכים לפניה זו. ביה"ד העביר את בקשתו לתגובת האישה וקבע כי ככל שהאישה אינה חפצה עוד בגט – עליו להגיש תביעת גירושין נוספת שכן השתנו הנסיבות מאז פסיקת החיוב בגט, עת שני הצדדים לא חפצו זה בזו. הגבר הגיש תביעה לגירושין נוספת וזו נדחתה בשנת 2017 ולאחר מכן הגיש עוד תביעה ואף היא נדחתה כעבור חצי שנה, כאשר נקבע כי הבעל יוכל להגיש תביעה רק אם יהיו בנמצא עילות חדשות לפני חצי שנה נדחתה בקשתו לביטול מדור ספציפי בביה"ד שכן אין בנמצא תביעת גירושין. דיון נוסף התקיים בחודש ספטמבר האחרון ובסופו הוצע לנתבעת להודיע האם היא מסכימה למתן גט תוך ייתור ההליך. הנתבע השיבה בשלילה ומשכך הוגשו סיכומים.

על פי הגבר, טענת הנתבעת לשלום בית אינה כנה וכל רצונה הוא לקבל חלק גדול יותר מהרכוש מעבר לזה המגיע לה. משכך כל לא הסכימה לפשרה בביהמ"ש. הגבר גם הביא תצהירי עדים שהעידו כי שמעו מהנתבעת כוונה למרר את חיי התובע. הנתבעת עומתה עם הודעות קשות ששלחה לתובע ולא הכחישה את טענותיה הקשות נגדו, טענות שמוכיחות כי אין לה כל רצון בשלום בית וכן הוכח כי הנתבעת לא עשתה דבר מאז במשך 3 שנים על מנת לקדם את סוגית שלום הבית .

"ע"פ הפסיקה ניתן לפסוק פיצוי בגין סרבנות גט בהתאם לעוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה, גם אם לא קיים חיוב עכשווי בגט, מקום בו בן הזוג הסרבן מסרב להתגרש גם לאחר שהבין שאין לנישואין תוחלת", נכתב על ידי הגבר בתביעת הנזיקין.

מנגד טענה האישה כי בת זוגו של התובע היא שהסיתה אותו וסכלה ומסכלת את האפשרות לשיקום היחסים. תביעת הגירושין הנוספת של התובע נדחתה והוא אף חויב בהוצאות. מדובר בפס"ד חלוט ולא הוכח בביה"ד כאילו רצונה של האישה בשלום בית אינו כן ונראה כי לא בכדי לא הגיש התובע תביעה נוספת לגירושין. "לא הוכחה פגיעה באורח חייו של התובע. הוא מנהל זוגיות יציבה מזה כ 4 שנים עם בת זוגו, ומבלה עמה בפומבי. אף אין מדובר במקרה של גבר מעגן המונע מאתו להתחתן בשנית וללדת ילדים – המקרה הנפוץ בו נפסק פיצויים- אלא באיש שלא מבקש להתחתן שוב או ללדת עוד ילדים. ממילא מדובר בכהן וגרושה".

השופטת חני שירה לא קיבלה את טענות האשה וקבעה כי היא לא באמת חפצה בשלום בית. "טענות האישה שהיא אכן חפצה בשלום בית, לא הוכחו ככנות. הנתבעת יודעת כי לתובע בת זוג מזה מספר שנים. היא שבה ומזכירה אותה בשם "הפילגש", ללא הרף, בכתביה ובדבריה. בין הצדדים מתנהלים הליכים רבים וממושכים. הנתבעת עצמה העידה כי עוד קודם למשבר, חיי הנישואין שלהם לא היו על מי מנוחות", כתבה השופטת בהחלטתה והוסיפה: מדובר בצדדים פרודים תקופה ארוכה, התובע חזר והביע מפורשות את רצונו להתגרש, לא נעשה שום ניסיון ממשי לשלום בית במהלך כל תקופת הפירוד. לא מצאתי לקבל את טענות הנתבעת, כאילו התובע לא נפגע מאי מתן הגט. ראשית ועיקר, מדובר בפגיעה בחירותו ובכבודו של התובע, שכבול מזה שנים בנישואין שאין להם כל תוחלת. גם אם נאמר כי התובע מנהל מזה מספר שנים זוגיות, הרי שאין הוא יכול להינשא בנישואין אזרחיים לאור העובדה כי לא ניתן גט".